תוכנית עמיתים לעשייה לשינוי חברתי בתחום המוגבלויות
במשך כמחצית השנה האחרונה השתתפנו, סולה ואני, ב"תוכנית העמיתים לעשייה לשינוי חברתי בתחום המוגבלויות" בבית איזי שפירא בשיתוף עם שתי"ל ומספר גורמים אחרים. על מה שקורה בעקבות זאת, בפוסט נפרד. כאן, אכתוב מעט על מה שהיה שם.
ראשית היה מפגש מעניין ביותר. אני סבור כי אחד הגורמים המרכזיים שתרם לעובדה זאת היה טיב האנשים שהרכיבו את הקבוצה. אם לא ה"סינון" שלפני המפגשים עצמם, אני בספק האם ניתן היה להגיע לקבוצה שכזאת. עובדה שנייה שתרמה לכך, הייתה ההכרזה המוצהרת מראש, בדבר מטרות המפגש והלמידה. עצם הכרזה זו, מנעה מגורמים שאינם מעוניינים באמת בשיתוף הפעולה המדובר, להגיע ולנסות להסיט את הדיון ממקומו המוצהר. צירוף שתי עובדות אלה, יחד עם הנחיה מוצלחת, הביא בסופו של דבר, להערכתי, להצלחה.
אז מה בעצם היה שם? שאלה מעניינת ואני לא משוכנע כי כל הנוכחים יכולים באמת להסכים עם כל מילה מן התיאור הבא. ככה אני רואה זאת בעיניים שלי: מה שהיה שם הוא מפגש בין נכים ממגוון שלם של מוגבלויות, הורים לילדים ובוגרים נכים, אנשי מקצוע ואחרים שפשוט מעניין אותם ומעוניינים לפעול בתחום. אולם, מתוך שלושת הקבוצות העיקריות: נכים, הורים ואנשי מקצוע, היו שם אנשים שבאמת מוכנים להקשיב האחד לשני ממקום של כבוד הדדי (עוד נשוב רבות לנקודה הזאת של כבוד) וללמוד האחד מן השני. בן אנוש מכל אחת מן הקבוצות הללו, שלא היה מוכן לכך, לא היה יכול לשרוד בקבוצה הזאת (ואכן, משלושת הקבוצות היו שנשרו). יחד עשינו קצת מכל דבר – למדנו חומר תיאורטי אשר הקנה לנו כלי חשיבה ומעשה יעילים ביותר (שהרי, לעניות דעתי, פעולה שאינה מבוססת על אידיאולוגיה מוצקה ועל ידע תיאורטי נרחב, היא פעולה שלא תאריך ימים), עסקנו בתמיכה ובלימוד הדדי האחד מניסיונו של האחר ובעיקר – נשארנו ממקודים במיזמים אשר צומחים מתכנית זאת (שהרי כל תיאוריה אשר נשארת בגדר תיאוריה ואינה מתבטאת בסופו של דבר במעשה, היא, לעניות דעתי, בגדר בזבוז של זמן). הנה כמה טיעונים שלא נשמעו שם (או לפחות, אם נשמעו, הרי שמי שהשמיעם מצא עצמו, בסופו של דבר בחוץ): "חוסר שיקול דעת" או "עצם מוגבלותו אינה מאפשרת לא להבין את המדובר" או "הוא אינו נכה בעצמו ולכן אינו יכול לדעת כלום" או "אני המלומד אשר השקיע את מיטב שנותיו בלימוד הבעיה ולא ייתכן שלאחר השקעה כזאת ייטען כי אינני יודע דבר". טיעונים שכאלה, אשר נשמעים חדשות לבקרים מחוץ לאותה הקבוצה, לא מצאו את מקומם שם. בתכנית העמיתים לשינוי חברתי, כולנו עמיתים אשר מחויבים, הן לכבוד ההדדי והן לעשייה בתחום השינוי החברתי בתחום המוגבלויות. בדבר הקשר שבין כבוד למוגבלויות ולשינוי חברתי, עוד ידובר בהרחבה בנפרד. מה שנעשה בקבוצה זאת היה ייחודי לא רק בסגנון האנשים שהיו שם כי אם בתפיסה כי לימוד תיאורטי, עשייה, שיתוף ושיתוף פעולה, תמיכה הדדית וכבוד, יכולים וראויים לשמש בערבוביה בכדי להשיג תוצאות של ממש.
מעבר לכל מה שיתואר בהמשך בדבר עשייה שצמחה וצומחת מתוך אותה הקבוצה, הביאה אותה תכנית עמיתים להיכרות שלנו עם בית איזי שפירא – היכרות שעוד תניב פירות רבים בהמשך.
אני מאוד מקווה כי זו התחלה של כמה וכמה קורסים שכאלה, וכפי שהבעתי תקוותי במפגש האחרון, לא ייתנו בשתי"ל ובבית איזי שפירא, להצלחה שכזאת לשקוע וכי ישכילו לפתוח עוד מחזורים רבים של תכנית זו.
יום שלישי, 15 באפריל 2008 בשעה 11:20
[…] במפגש האחרון ב”תוכנית העמיתים לעשייה לשינוי חברתי בתחום המוגבלויות“, הובע בפי כמה מן המשתתפים, הצורך לא לעצור את הרשת החברתית אשר נוצרה במהלך הקורס. […]